בן מאשה ואפרים. נולד ביום ט"ו באייר תשל"ח (22.5.1978) בירושלים. אח צעיר לגיל, הדס, שולי, שרון וחן. בעצם, סיפרה אימו, היו לו חמש אימהות - האם מאשה וארבע אחיותיו, שטיפחו אותו, אהבו אותו, פינקו אותו והרחיקוהו מכל רע. גם כשבגר נשארו הקשרים עם אחיותיו מצוינים. מספרת אימו: "אביעד היה מסור ונאמן וקנאי לאחיותיו. הוא כינה אותן 'הבנות'... הן היו, הינן ותהיינה חברותיו הטובות ביותר."

כבר בגן הילדים בלט אביעד בטוב לבו, תכונה שאיפיינה אותו גם אחר-כך - בבית-הספר היסודי 'ממלכתי א'' ובבית-הספר התיכון 'מקיף גילה' בירושלים. אביעד הצטיין בנדיבות רוחו וברחמנותו הרבה לאנשים ולבעלי חיים. ידיד נפש היה לחתולה שבבית.

"ג'ינג'י" קראו לאביעד בגין צבע שערותיו, וכפי שכתוב בתנ"ך "והוא אדמוני ויפה עיניים", כך היה אביעד בן יקיר לאפרים אביו ולכל משפחתו. הוא לא נטה להתאמץ בלימודיו, ועשה בדיוק את המוטל עליו ולא מעבר לכך. עם זאת, היה מעורה בחברה, ובבית-הספר נוצר גרעין החברים שלו, חברים שליווהו כל חייו הקצרים ומלווים את המשפחה עד היום.

כשהגיע לגיל בר-מצווה החליט אביעד שהוא מעוניין בחגיגה גדולה. הוא הקדיש זמן ניכר ללימוד הדרשה והפרשה ואכן, ביום עלותו לתורה בבית-הכנסת נשא בגאון את דבריו וסילסל בקולו לגאוות כל בני משפחתו ובמיוחד אביו. המתנה שקיבל היתה טיול לארצות הברית, שם גרה אחותו הדס.

כשמלאו לו שש-עשרה התנדב אביעד למשמר האזרחי, ומאז הקדיש לכך שעות רבות, הרבה מעבר למה שהתכוון מלכתחילה. מרבית הזמן שימש כמפעיל בסיס המשמר האזרחי בפועל. אביעד קיבל תעודת הערכה ותעודת שוטר מתמיד. הוא אהב את תפקידו, ותיכנן להתגייס למשטרת ישראל בתום שירותו הצבאי ולהגיע לתפקיד של חוקר נוער. גם לאחר שהתגייס לצה"ל, המשיך להתנדב לפעילות באותו בסיס כשהגיע לחופשות.

כנער השתתף אביעד בחוגי גדנ"ע-אוויר ועסק בבניית טיסנים, וכשבגר החליט ללמוד לטוס. בגיל שש-עשרה החל ללמוד בבית-ספר אזרחי לטיס, ואחרי כשנה כבר טס 'סולו'. בזמן הקצר שהספיק להקדיש לטיס צבר 42 שעות טיסה, והצטיין באופן מיוחד בניווטים.

בשנת 1994 חלה אפרים, אביו של אביעד, במחלה ממארת, ולאחר חודשים ספורים נפטר.

בחודש נובמבר 1996 התגייס אביעד לצה"ל, לחיל התותחנים. הוא שירת במפקדת חטיבה בפיקוד המרכז. בשלב מסוים התלבט אם לצאת לקורס קצינים, אך ויתר על הרעיון והעדיף להתגייס למשטרה מיד בתום שירותו הצבאי.

ביום י"ג בתמוז תשנ"ט (26.6.1999) נפל אביעד בעת מילוי תפקידו בעת אבטחת יישובים בשדמות מחולה והוא בן עשרים-ואחת. אביעד הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו אם, אח וארבע אחיות.

לזכרו של אביעד תרמו בני משפחתו ספרי תפילה לבתי כנסת שונים בירושלים.

המשפחה הוציאה לאור ספר זיכרון המספר את סיפור חייו של אביעד ומלווה בתמונות ובמכתבי זיכרון וגעגועים מחבריו. הספר נמצא ב'בית התותחן' בזיכרון יעקב ובספרייה הלאומית בירושלים.

בשנת 2018, כ-19 שנים לאחר נפילתו של אביעד, ספדה לו אימו:
"לאביעד 19
לפני חודש ו-4 ימים מלאו לך 40 וכמחצית מזמן זה אינך איתנו.
סתם מספרים? 40? 20?
העולם צעד קדימה בלעדיך, טכנולוגיות שלא חשבת עליהן, לא אתה ולא אנחנו צצו ועלו כפטריות, המשפחה התברכה בחברים חדשים, האחיות שלך הפכו לדודות לעוד אחיינים וגילי אחיך הפך לסבא. כן כן גילי סבא ובזכות זה אני סבתא רבתא.
בשביל המוליך מהחנייה ועד חלקת גן העדן שלך, מדדתי כ-100 צעדים. קשה עלי ההליכה ואיני מרבה לבוא לכאן כמו פעם. אני נעזרת במעקות ובקירות ותמיד רואה את הכתובת : הבן יקיר לי אפרים בכניסה, ואני אומרת הבן יקיר לי אביעד.. ובשביל לשמאלו של הציטוט מהתנ"ך יש ספסל, שם אני עושה הפסקה קצרצרה ונותנת למחשבות לעוף קדימה וחווה רגעים של התייחדות עם זכרונות וחוויות מהזמנים בהם הייתה עימנו.
ובקצהו של השביל נמצאות אותן 6 מדרגות ובשורה השניה נמצא אתה. פתאום נעלמות בעיות היום יום, שכמו הרוח שבאה והולכת יבואו חדשות וייעלמו כהרף עין ומי אני הניצבת מול אבני השיש חרוטות השמות שלך ושל שותפיך לחלקה. האמת טופחת על פני, יש דברים ראויים לזיכרון ולהנצחה ורק שם מתגלה לי אמת חדשה-ישנה בת 19 שנים, אמת חזקה, אמת פוצעת, אמת ניצחית!
והאמת והשאלות משתנות, פעם השאלה הייתה למה, שאלה שנשאלה ונשאלת שנים רבות כל כך, תשובה אף פעם לא קיבלתי, גם לא רמז. ואז התחלתי לשאול את עצמי ולהתייסר בשאלה מה היה מתרחש ,לו לא קרה מה שקרה, לאן היית מגיע?
אתה, שטוב הלב שלך היה ידוע ומפורסם, הנתינה שלך מעצמך היו ללא גבולות, כמה פעמים ויתרת על שינה אחרי משמרת בבית החולים , כי חבר ביקש ממך להקפיץ אותו לאן שהוא, פעמים אין ספור! תרמת מכספך אף על פי שלא היה לך יותר מדי ונעלבת אם העיז המקבל לומר שיחזיר לך את הכסף. היה מחזיר טוב, לא היה מחזיר, אז מה קרה שאלת את עצמך. והיו מקרים בהם נשארת ללא פרוטה אחרי שנתת, תמיד אמרת "אני אסתדר, קודם כל אתן, הכל יסתדר" . העזרה שהגשת לאנשים שלא הכרת, הסיפור על הזקנונת עם הסלים.... הסיפור של חצי העיפרון, העזרה שהגשת ונתת מכל הלב, זה היה הדגל שלך – הנתינה ללא קבלת פרס אחר הנתינה, ומי היה יוצא נשכר מזה? הפנים של מי זהרו? שלך! הוספת נקודת זכות ליומן חייך.
אני שוקעת בדמיונות ובונה תרחישים לכל מקום שמחשבות יכולות להגיע. גם נצנוץ שניות אלה פחת עם השנים גם אם לא נעלם כליל.
גילי חגג 50 לפני, לפני 6 שנים. הדס תחגוג 50 השנה ושולי בשנה הבאה ואתה נשאר לנו הצעיר הנצחי בן 21 + חודש + 4 ימים. איזו שבת ארורה הייתה זו. שעת חצות, דפיקה בדלת, אני מביטה בעינית ורואה קבוצת חיילים, מחפשים עריק? אני עדיין ערה, פותחת את הדלת לרווחה, אין כאן עריק ,אני בזמני הייתי בצבא, אביך היה בצבא, הילדים שלי נאמנים למדינה, כולם היו בצבא ואתה, ה'מזיניק' (בן הזקונים) שלי עדיין בצבא, שום סיבה אין לחיילים לדפוק לי בדלת....... ואז אני רואה את גליה שעשתה במזכירות שלי כמה שקלים בהדפסות כשלמדה רפואה, היא כבר רופאה, מה היא עושה איתם ?
אביעדי ילדי הצעיר, נשגב מבינתי סיבובו של העולם, איני מבינה את התקלות שלו ולמה הן קורות ובוודאי שאיני מבינה את מקומו של אלוהים בכל מה שקרה וממשיך לקרות. לא אב חנון ורחום הוא, אב לא היה מאפשר לאסון כזה לקרות, אסון שעקר את ליבי והוריד את המשפחה אל עברי פי הפחת. שרוני והדס הובהלו מארה"ב , גילי היה באילת, חני בתל אביב במשמרת ושולי גרה בקטמון ואני ניצבת לבדי מול סוללת חיילים בעלי התפקיד הכי נורא ואיום בצבא ומבקשת את נפשי למות, למות ולהצטרף אליך בני הקטן.
19 שנה עברו מאז, משהו נרפא בפצע השותת דם? לא! אבל מדברים על זה פחות, הילדים הקטנים משחקים בחדרך – החדר של אביעד, הם יודעים עליך וכל שאלה שלהם נענית לאמיתה. איילת ביום הזיכרון בבית הספר שם היא מלמדת מעלה את זכרך, מראה את התמונות שלך ומספרת עליך לכיתה שלה. ענבל בביקור בארץ סיפרה אודותיך לקבוצת מבקרים, בהר הרצל, דוברי אנגלית, צעירים שמאד התרגשו וגם הזילו דמעה.
תמיד ולעולמי עד ולנצח נצחים תהיה שזור בסיפורי המשפחה, בזיכרון שלנו, בעצב ובשמחות שלנו."